מה בין אחריות לאשמה?

 כתב: ד"ר אלי טייכר

מדוע נתפס איש ציבור אחד כמי שבאמת לקח אחריות ואילו חברו נתפס כבורח מאחריות? הייתכן כי ציון רשימה של

פעילויות שינקוט בעתיד כחלק מחובתו להפיק לקחים הוא הדבר שהציבור ציפה לו? האם למשל השר ישי נתפס

כלא אמין באומרו שנטל אחריות מכיוון שלא נראה או לא תאר מעשיים שיתרגמו לקיחת אחריות למעשים נראים?

שאלות אלה עלות כצצות כל פעם שמחדל עולה וצף ותחושה כבדה של בריחת כל האחראיים מלקיחת אחריות,

מרחפת באוויר.

ראוי לציין את מאמציו העקביים של האלוף במילואים אילנד לחדד את ההבדל בין אחריות לאשמה בעת עמדו בראש

כמה ועדות חקירה. כמו במקרה חקירת חטיפת שליט גם בחקירת המשט, ידע גיורא אילנד לא להיכנע לצפיית ההמון

למציאת אשמים אלא חתר למציאת כשלים ואחראים לכשלים אלה. היכולת שלא לחבר כשל למושג אחריות נוטע

תקווה של מניעת התפתחות "ראש קטן" של מפקדים וצמצום דרסטי של מעורבות החוק והמשפט בחיים הציבוריים.

אנשי המקצוע ובכללם אנשי צבא, צריכים להבחן על פי מקצועיותם, כישרונם וחריצותם. דין וחשבון הם חייבים לתת

לממונים עליהם ואלה, כמי שמינו אותם ואחראים על מעשיהם, יתנו את הדין בפני הממונים אליהם וכך הלאה. נבחרי

הציבור ישפטו במישור הציבורי ע"י דעת הקהל ובבא היום גם בקלפי.

כיצד ניתן למדוד או לכמת את מידת האחריות שאדם לוקח באמת? למרות שמושג זה הוא מושג מופשט, הדרך למדוד

אותו היא בסקירת התנהגויות המשקפות נטילת אחריות או אי נטילה כזו. ניסיוני כיועץ ארגוני לארגונים בתחום הציבורי

והעסקי לימדו אותי כי המושג "אחריותיות" (accountability)  הוא מושג לא ברור בעברית, וראוי להחליפו בצמד

המילים "אחריות נראית". אבן יסוד אם כן, ביכולת למדוד באמת את מידת האחריות של כל אחד ואחד  היא בהפיכת

המושג "אחריות" למושג "אחריות נראית".

דוגמא מצוינת לתהליך כזה שאפשר למוסד לפרוץ דרך ולהתוות מודל בר יישום, בוצע בחמש השנים האחרונות

בבית ספר "הגבעה" שבעיירה הדרומית אופקים. בית הספר התמודד בצורה מרשימה (בליווי קרוב של חברת "אנפה")

בהגדרת המושג אחריות ובדרכים למדידתו. נקודת המוצא של כל המהלך הייתה כי רק נטילת אחריות של כל שותפי

העניין – מורים, תלמידים והורים, תביא את בית הספר למיצוי יכולתו ולהעצמת יכולתם של התלמידים בכל התחומים.

כחלק מהמהלך היסודי שבוצע, פותחו סרגלי מדידה למדידת מידת האחריות הניראת של כל אחד מהשותפים בכל זמן

נתון. מדידה זו אפשרה לזהות נקודות תורפה במידת האחריות שגילה כל שותף ואפשרה לקבוע תוכנית לשיפורה

לקראת המדידה הבאה.

כלומר האחריות פורקה לסט של התנהגויות נראות שרמת ביצוען ניתנת למדידה ומדידתן הצביעה בעקיפין על מידת

האחריות שנטל עליו זה שביצען. עוד מרכיב חשוב בתוכנית הייתה ההתייחסות לאחריות כצורך של הנמדד לטובתו

ולא חיפוש אשמים למעשה או מחדל.

התוצאה, בית הספר חיזק את מחויבות כל הקהילה להישגים והפך למוסד מוביל ביישוב.

במידה ונבחרי הציבור שבינינו היו מאמצים גישה זו ורואים בנטילת אחריות חלק מהותי במנהיגותם, הציבור היה מפסיק

לראות באחריות ואשמה מושגים זהים.

נבחרנו יכולים להמשיך ולומר כי הם "נוטלים אחריות" אולם אין בכך די אם לא מצטרפת לכך פעילות ענפה נראית לעין,

המצביעה על כך שלקחו באמת אחריות.

​