לזכרה של שוש אביגל ז"ל

ד"ר אלי טייכר  |  22.10.17

פוסט זה נכתב לזכרה של ידידתי, שותפתי והמנטורית שלי לנושא תרבות ותכנון תרבות, ד"ר שוש אביגל ז"ל.

 ד"ר שוש אביגל ז"ל. תמונה מתוך ויקיפדיה

"מוענק בזה רובד נוסף של שותפות, בידידות רבה שוש אביגל. 14.2.2002." זו ההקדשה שרשמה לי שוש  בספר המטלטל על השואה "ואולי השמים ריקים" שכתב אביה "ברוך מילך" אותו הביאה לדפוס יחד עם אחותה אלה שריף.

אכן היה זה שילוב מופלא של שותפות וידידות  בינינו ועבורי גם פתיחת דלת רחבה לעולם התרבות ותכנון תרבות.

תחילת הדרך

כאשר פנה אלי ראש המועצה של כפר וורדים בהצעה לבנות לכפר תוכנית אב לתרבות ולפנאי, חשבתי, שלמרות ניסיוני בבניית תוכניות אסטרטגיות, אני זקוק לצידי למומחה/ית בתחום תכנון תרבות. בדיקה קצרה בקרב מכרי בתחום היפנתה אותי אל שוש. מעט חששתי, מאחר ושוש הייתה דמות מוכרת ומוערכת  (בוגרת הסורבון, מנחת טלוויזיה, מבקרת תיאטרון, ממונה על הוראת התיאטרון במשרד החינוך, מנהלת התיאטרון לילדים ונוער ומנהלת האגף לתרבות בעיריית ת"א) אך באופן קוסמי זה היה "קליק" מהרגע הראשון. מיד הסכמנו לבנות שותפות. הגדרנו את אופן העבודה המשותפת ויצאנו לדרך.

יחד בנינו עבור משרד הפנים את פרופיל מנהל תרבות, הכנו תוכניות אב לתרבות ולפנאי לעיר נתניה, ליישוב שוהם ולמועצות האזוריות בני שמעון ושער הנגב. בעיקר בילינו הרבה יחד בנסיעות ובפגישות מקריית שמונה בצפון ועד מצפה רמון ושדרות בדרום.

הזיכרון של שוש בליבי מורכב מסיפורים רבים וקטנים, שיחד מדגימים במשהו את דמותה המופלאה של שוש.

שוש כמנטורית שלי בתחום התיאטרון

היתלוותי לאשתי ,לאה, בנסיעה לארכיון הבריטי בלונדון לשם השלמת עבודת הדוקטורט שלה. קשר טלפוני היה יקר אז להחריד ומיילים קיבלנו ושלחנו רק דרך חדר המחשבים של הספרייה הבריטית. זו הייתה הדרך היחידה לעשות זאת חינם. באחד המיילים הראשונים משוש היתה "הוראה" שאנו חייבים, אבל ממש חייבים, ללכת לצפות באחת מהצגות הטרילוגיה  "חוף אוטופיה" מאת טום סטופארד, בתיאטרון הלאומי הבריטי. כמובן מיהרנו לרכוש כרטיסים לאותו ערב לאחד משלושת המחזות "המסע", שהשחקן הראשי בה היה סר ג'ון גילגוד. יותר משעתיים של מחזה מרתק, משחק לא מהעולם הזה, השאירו אותנו נפעמים. למחרת דיווחתי לשוש שהמשימה בוצעה והודיתי לה מקרב לב עליה.

ומקרה אחר. בנסיעה לדרום  - אני נוהג ושוש מנווטת את השיחה. זה היה למחרת  הצפייה שלי בהצגה "הרב קמע" עם השחקן איציק כהן. שוש היפנתה את תשומת ליבי לתפאורה של ההצגה וגם הסבירה לי נקודות שנעלמו מעיני בחלקה של התפאורה בהצגה. פתאום ההצגה נראתה אחרת, קיבלה מימד נוסף ואני רכשתי עוד תובנה בתיאטרון.

חוויות מהדרכים

ברוב הנסיעות עצרנו לאכול בכל מקום אפשרי בלי להיות בררנים. חומוס היה המאכל האהוב עלינו. אכלנו במסעדות  של תחנות דלק, אצל האחים עודה בעכו (ביוזמתי), ב"דיאנה" בנצרת ועוד ועוד. יום אחד, לאחר שסימנו פגישת עבודה בת"א, אמרה לי שוש "בוא לשם שינוי נוכל במסעדת שף " והובילה אותי למסעדת "רושפלד", שהייתה במתחם אומניות הבמה בת"א. קראתי את התפריט, שהיה אמנם בעברית, אך לא הבנתי דבר. שוש כהרגלה, לקחה את ההובלה והציעה, כי היא תבחר את המנות. כמובן שהסכמתי. אינני יודע מה אכלתי, אך הטעם, עדין מתגלגל על לשוני.

שוש נלחמת במחלת הסרטן

בעת היכרותנו וקביעת סדרי העבודה בינינו, ביקשה שוש שלא אתאם פגישות ליום ב' בבוקר. אני לא שאלתי מדוע והנחתי שזה קשור לעיסוקיה האחרים בעיקר כמרצה באוניברסיטת ת"א.  כך היה. את כל הפגישות , והיו רבות, קבעתי לימים שאינם ימי ב'. בוקר אחד, ודווקא ביום ב', אני מקבל שיחת טלפון משוש בנושא שוטף שאת פרטיו איני זוכר. בתום השיחה שאלתי את שוש איך זה שהיא לא עסוקה היום ותשובתה  היממה אותי. "אני מטילת עם האינפוזיה שלי במסדרון וככה מעבירה את הזמן". אינפוזיה? מה פתאם? לשם מה? בפגישה הבאה שאלתי. אז התברר לי ששוש נלחמת בסרטן השד כבר 20 שנה ומקבלת טיפול כימותרפי מדי שבוע. היא לא חשבה לציין זאת, כי כך התייחסה למחלתה כמשהו שקיים, צריך להתמודד איתו ולא נתנה לה (ככל שיכלה) להפריע לה בחייה.  מנקודה זו, בעיקר כי שאלתי, סיפרה לי שוש על הגילוי, האשפוז ב"הדסה" ומסע ארוך של התמודדות עם המחלה. כל זאת ללא רחמים עצמיים וללא פאתוס.

כאשר שוש התארחה בביתנו באחד מפסטיבלי המחולות בכרמיאל, היא קמה לארוחת בוקר ועל ראשה כובע. אני ה"עיוור" לא ראיתי במשך שנות היכרותנו, ששוש למעשה חובשת פאה. זה היה פן נוסף לטבעיות שבה התייחסה למחלתה ולא ראתה בנשירת שערה עניין.

סוף הדרך

צוות של כ - 10 איש בראשותי, עבד בשנת 2003 על הכנת תוכנית אב לתרבות ולפנאי לעיר נתניה. שוש הייתה בישיבת ההתנעה ואז מחלתה גברה וריתקה אותה למיטה. מדי כמה ימים נהגתי לבקרה בביתה בצפון ת"א, לדון ולקבל החלטות להמשך העשייה בפרויקט גדול זה. שוש הייתה חלשה מאד אך ראשה ומוחה היו חדים כמו בכל התקופה שלפני כן. היא שאלה פרטי פרטים, הציעה הצעות ,  דנה עימי בקשיים אך כוחה הפיזי הלך ותש. פגישתנו האחרונה הייתה מספר ימים לפני שנפטרה ואת ספרי תוכנית האב לנתניה הקדשתי לה מתוך אהבה רבה והוקרה לתרומתה לתוכנית, אך זה היה בעיקר  בגלל תרומתה לי ולעולמי התרבותי.

ב 7 לפברואר 2003 הלכה שוש לעולמה ונקברה בבית הקברות הפרטי שבקיבוץ עינת. יהי זכרה ברוך.