פוסט אורח: ליאת ענבר 

"אבל אני לא הזמנתי אותך": כאשר תהליך מתחיל ברגל שמאל

ליאת ענבר  |  27.11.17

ליאת ענבר, יועצת ארגונית, בעלת ניסיון של למעלה מ 15 שנה בליווי ויעוץ תהליכי שינוי בארגונים. מומחית בחיזוק מיומנויות ניהול ברמה הקבוצתית והאישית, ובמצוינות בשרות ובמכירות.

שופטת בתחרות השרות של המי'ל, יועצת שותפה בצוות  TARGETEAM המונה 6 יועצים מתחומים משלימים, מנהלת קבוצת עמיתים פעילה של מעל 400 יועצים ארגוניים.
בין לקוחותי :תנובה, אסם, פילת, פדקס, ד"ר גב, ביטוח איילון, מכון היצוא, רשות שדות התעופה ועוד.

איפה מתחיל תהליך ייעוץ ואצל מי ? זו שאלה שהרבה פעמים אני שואלת את עצמי כאשר אני מגיעה לארגון.

כאשר זה ארגון קטן, או הבעלים/מנכל פונים אלי, אז התשובה בדכ ברורה, כי לרב הפגישה היא איתם. אבל הרבה פעמים זה לא ככה.

והנה מעשה שהיה.                             

חברה- קולגה, סיפרה לי על תהליך יעוץ שהיא מעורבת בו, בגוף ממשלתי גדול שמטרתו להטמיע תפיסה מסוימת בצורת העבודה של העובדים. היועצים משובצים למנהלי מחלקות ברחבי הארץ ומלווים את הטמעת התפיסה בקרב העובדים, ע'פ המדיניות שהוחלטה ע'י ההנהלה הבכירה.התהליך נשמע לי מעניין, מאתגר וגם עם שליחות ותרומה חשובה לחברה.

אותה חברה סיפרה לי שיש צורך ביועצים נוספים ובשמחה הצטרפתי לפרויקט.

עשיתי עבודת הכנה, למדתי את החומר, את האתגרים והתהליכים המתבקשים וקבעתי פגישה עם מנהלת המחלקה הרלונטית.

הגעתי מוכנה עם רשימת שאלות ומטרות, קצת חששות , כמו לפני כל פגישה עם לקוח חדש, אבל סה"כ בתחושה פנימית טובה.

הפגישה נקבעה ל 10 ואני כבר ב 09:45 הייתי שם, מחכה.

המזכירה הזמינה אותי לשתות ולהמתין לה.

אני אוהבת את זמני ההמתנה הקטנים האלה, עד שפגישה מתחילה, כי זה זמן טוב להסתכל מסביב, לראות מה תלוי על הקירות, מה מופיע בלוח המודעות, אם בכלל, מה האוירהבמקום,מי האנשים שבאים ומסתובבים, עד כמה שקט או רועש.. אני פשוט יושבת ומסתכלת מסביב (לא בנייד..) ונותנת למה שמגיע להיכנס אלי.

 חלפו עוד כמה דקות, והמנהלת לא מגיע.

ב 10:10 שאלתי את המזכירה, אם ידוע לה על עיכוב או שינוי כלשהוא ממה שנקבע, אולי היא הודיעה לה על שינוי."לא", היא אומרת לי, "לא ידוע לה על שינוי", ועדיין היא לא מגיעה וגם לא זמינה בטלפון.

המשכתי להמתין בסבלנות.

 ב 10:20 תהיתי מה קורה, זה לא איחור שמאפיין מנהלים בדרג הזה.

ב 10:30 כבר היתה לי התלבטות קטנה אם להישאר או ללכת ולקבע מחדש למועד אחר.

גם המזכירה לא הבינה מה קורה, מה גם שלא היה ניתן להשיג אותה בנייד.החלטתי, מאחר וזו פגישה ראשונה, לתת לזה צאנס, להיות סבלנית ולהמתין מקסימום עד 11:00.

לאחר ברורים, דאגות וכמה טלפונים, התברר שהמנהלת הבינה משום מה שהפגישה היא ב 11 ולכן הגיעה למשרד ב 10:45 והיתה קודם בפגישה ללא אפשרות לשוחח.

לאחר התנצלויות והערכות, התחלנו את הפגישה. כשהסברתי את מטרתה ולשם מה אני שם, אותה מנהלת הביעה חוסר שביעות רצון גבוהה, לא ממני אישית, אלא מעצם זה שהיא לא בחרה בתהליך, ולא ביועץ המלווה.

האמירה המרכזית שלה היתה:"אבל אני לא הזמנתי את זה ולא הזמנתי אותך, לא שאלו אותי ולא בדקו אם מתאים לי..אני רוצה לבדוק את הדברים, להתייעץ ורק אחר כך להחליט אם מתקדמת "

 מבינה אותה.

באמת לא שאלו אותה. המשרד קבע שזה מה שצריך להיות ושכולם צריכים לפעול בהתאם.

ואני, הייתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, יש איזה שמחה קטנה קטנה שהתהליך נדחה. כמו שהרבה פעמים יש, כאשר צריך להתמודד עם משהו חדש, גם אם הוא רצוי, והוא נדחה.

מצד שני,אולי לא השכלתי להציג נכון את הדברים? קצת גם פגיעה באגו ולא נעים לקבל דחייה..

ולי עבר בראש- מה אני עושה עכשיו, ומה זה אומר עלי ועל המקום המקצועי שלי פה?

היה לי ברור שזה לא אישי נגדי, אלא איזו קריאת מחאה נגד האופן שבו הדברים מתנהלים , מהזוית שלה. השליטה וההובלה חשובים לה, וכאן נחת משהו מבלי שיש לה אמירה בענין.

מה גם שהיה לה ניסיון לא טוב עם יועצים בעבר, והיא שיתפה אותי בנזקים ובהתנהלות שהיתה בעייתית עבודה עם אותו יועץ.

התחיל אצלי איזה דיאלוג פנימי: האם לשחרר ולאפשר לה לעשות את הבדיקות שהיא צריכה, מתוך ידיעה שהיא תחזור אלי, כי התהליך הוא מחויב המציאות, או אולי לחסוך את ההלוך ושוב הזה, ולהשקיע אנרגיות בלרתום אותה לתהליך ולהתקדם בעבודה.

החלטתי לשחרר כרגע ולאפשר לה לעשות את הבדיקות שהיא צריכה ולאפשר לה להשיג את תחושת השליטה שחשובה לה.

הבחירה לא היתהמיידית לי ולרגע הלבטתי, מאחר ויש לנו לחץ של זמן ויש משימות להשיג ולבוא שוב זו השקעה של זמן ושעות וכו'.

נזכרתי במה שלמדתי מהשטח וגם מכמה מהמורים הטובים שהיו לי:

אם אין בחירה ומחויבות- זה לא יקרה. השקעה בבניית המחויבות חשובה יותר להצלחת תהליך מאשר קפיצה למשימות משמעותיות.

האתר של ליאת ענבר: www.liatinbar.com