סוף תקופה - חברות בוועד המנהל של סמינר הקיבוצים (סמ"ק)

ד"ר אלי טייכר |  27.12.17

בימים אלה אני מסיים 10 שנים כחבר בוועד המנהל של מכללת סמינר הקיבוצים זאת על פי דרישת המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) שאינה מאשרת יותר מ 9 שנות כהונה (קיבלתי שנה  נוספת על "התנהגות טובה").

סיום תקופה מרתקת זו, מאפשר  מבט לאחור בסיפוק וגם לגבש כמה תובנות שכהונה זו אפשרה.

אל התפקיד הזה הגעתי מתפקיד יו"ר הוועד המנהל של המכללה להכשרת מורים לאמנות וטכנולוגיה (הו"ט). מאחר והגענו למסקנה, כי אין מקום למכללות קטנות (שהו"ט הייתה אחת מהן) החל תהליך איחוד עם מכללת סמינר הקיבוצים, שהייתה אז וגם כיום, המכללה להוראה המובילה בארץ. האיחוד לא היה פשוט. היו מעורבים בעניין תהליכים מקצועיים, תהליכים מנהלתיים, עניני כספים, עניינים משפטיים ובעיקר הרבה אגו. חששנו (נציגי הו"ט בוועד המנהל) היה בעיקרו כי ניבלע במכללה הגדולה והחזקה ונהפוך חסרי משמעות, ובסמינר הקיבוצים חששו שנשפיע יותר מאשר גודלנו הממשי היחסי בעת האיחוד. בסופו של דבר יצא האיחוד לדרך.

החשדנות הייתה רבה ונדרשה רגישות רבה משני הצדדים כדי להתגבר עליה. אני קבלתי על עצמי החלטה עוד בראשית הדרך, לכבד את החוק ביחס לחובת הדירקטור לגוף בו הוא חבר. דירקטור חייב לראות את טובת הגוף בו הוא מכהן ולא להיות מושפע משום גורם או אינטרס אחר. וכך נהגתי.

הובלתי מהלכים לצמצום התקופה (שהייתה מעוגנת בהסכם) בה הייתה הפרדה של חלק מהכספים ואיחודם תחת קופה אחת, קופת המכללה הממוזגת. הסכמתי לצמצום התקופה בהסכם בה נשמרה עצמאות נציגי  המכללה לטכנולוגיה ומספרם בוועד המנהל. גם כאשר אינטרסים כבדי משקל, אך חיצוניים לצורכי המכללה, הובילו מהלכים שהשפיעו על המכללה, התעקשתי לעמוד על עיקרון הנאמנות למכללה, אף שלא תמיד הצלחתי להשפיע על המהלכים כפי שרציתי. בסופו של דבר, למדנו לעבוד כולם עם כולם, נטמענו במכללה המשותפת והפכנו מנציגי המכללה לטכנולוגיה לנציגי הציבור בוועד המנהל של מכללת סמינר הקיבוצים.

יו"רים שעבדתי עמם

רחל רבין, הייתה יו"ר הוועד המנהל של מכללת סמינר הקיבוצים בעת המשא ומתן ובשנים הראשונות של האיחוד. זכיתי להכיר אשה אצילה, חכמה והגונה, שנושא החינוך חשוב בעיניה עד מאד. רחל הייתה זו שידעה לבנות את האמון, סייעה לצלוח את כל המשברים והיה לה חלק חשוב בהוצאת האיחוד המוצלח אל הפועל. מאחר ושנינו הינו מהצפון הרחוק (רחל ממנרה ואנוכי מכרמיאל) הזדמן לי לתת לה גם טרמפ מדי פעם. השיחות בדרך על המדינה, האנשים בה, ההיסטוריה שלה, היו מרחיבי דעת ומרתקים.

גם יושבי הראש האחרים שבאו בעקבותיה, כל אחד בדרכו, אפשרו לי להכיר מגוון מרשים של אנשים וגם ללמוד מהם על נושאים מורכבים ולצלוח מהמורות ומכשלות בצורה חכמה. חגי מרום, ד"ר גבי אוסם וכיום יעל שאלתיאלי.  לכל אחד מהם רקע ניהולי אחר, סגנון ניהול אחר אבל את כולם מאחד הרצון (וגם יכולת מיוחדת) לקדם את המכללה ולשמור על מעמדה המוביל במערכת החינוך בארץ. עם כולם היו לי יחסי עבודה מעולים, אמון רב  והערכה הדדית.

יחד ובהובלת היו"רים, הובלנו שני מהלכים משמעותיים למכללה: האחד היה מעבר מאחריות משרד החינוך אל המועצה להשכלה גבוהה והשני, בינוי מבנה מכללה חדשה בחצר המכללה הקיימת. בדרך עוד היה משא ומתן לאיחוד עם מכללת לוינסקי שלא צלח ונושאים אחרים שהם במרכז העשייה של וועד מנהל של מכללה.

המעבר לות"ד (המוסד האחראי על תקצוב ההשכלה הגבוהה), היה לא פשוט. נדרשנו לעמוד באיכויות אקדמיות, באיכויות ניהוליות וגם לפתור כמה סוגיות משפטיות ביחס לתקנון העמותה. התנועה הקיבוצית שהקימה את המכללה, התוותה את חזונה החינוכי, הייתה בעלת הבית ומכאן גם בעלת הזכות למנות את רוב החברים בוועד המנהל. שינוי התקנון שנועד לאפשר לעמוד בתנאי ות"ד, חייב את התנועה לוותר על הרוב שלה בוועד המנהל ובכך למזער את השפעתה הפורמלית על המכללה.  לויתור זה היו משמעויות נוספות כבדות משקל שלא זה המקום לציינם, ולכן הקושי בשינוי היה גדול ומורכב יותר. לאחר התגברות על לא מעט מכשולים, עברה המכללה לות"ד והייתה הראשונה מבין המכללות לחינוך שזכו לכך.

נושא בניית המכללה החדשה עוד לא הגיע לידי מימוש. זו סאגה שלימדה אותי על נבכי הבירוקרטיה הכרוכה בבינוי, על אינטרסים כלכליים פוליטים ואחרים, המניעים את מקבלי ההחלטות ומעכבים מהלך כה משמעותי למכללה.

"צונח" בעת מילוי תפקיד

אירוע דרמטי, שאינו שייך לעשייה החינוכית שבודאי השפיע גם על כל הנוכחים לא פחות ממני, היה אירוע הפרעת הקצב הלבבי שחוויתי דקות לפני כינוס אחת מישיבות הוועד מנהל.

כדקה לפני תחילת הישיבה, הכנתי לעצמי קפה (כפית אחת שני סוכרזית) ופתאום מצאתי עצמי שוכב על הרצפה. בעזרת חברים שהיו שם קמתי, חייכתי ואמרתי "לא יודע מה קרה, פתאום הרגשתי סחרחורת" ונכנסתי לחדר הישיבות. לא חלפה דקה ושוב מצאתי עצמי על הרצפה. אני זוכר בבהירות את כל הנוכחים גוהרים מעלי ומנסים לסייע תוך שאני אומר "זה לא כלום". "כן, כן" ענתה צאלה המנכ"לית (ובינתיים הזמינה ניידת טיפול נמרץ), "כן, כן" עונה לי מוטי סמנכ"ל הכספים (ובינתיים מבצע לי עיסוי לב) וגם האחרים מרגיעים אותי ומנסים לסייע. פתאום מצאתי עצמי בידי שני חובשים מ"איחוד הצלה" שניסו ללא הצלחה לבדוק את לחץ דמי וחובשים של מד"א, שהורידו אותי באלונקה 3 קומות ללא מעלית. הכל,  כאשר אני בהכרה רואה מה קורה אבל לא מבין את חומרת מצבי. דקות  ספורות לאחר מכן כבר במיון בי"ח "איכילוב", צינתור ואישפוז בטיפול נמרץ לב. סוף הסיפור - אני נושא תחת עורי מכשיר אשר נקרא בעברית "מפעם" ומוכר יותר בשם המקצועי "דפיברילטור", בולע מדי יום כדורים בכמות המחזיקה את חברת "טבע" בחיים ובעיקר מודע לעובדה שהחיים יפים אך כנראה אינם אינסופיים.

 מימין לשמאל:  יו"ר הוועד המנהל של מכללת סמינר הקיבוצים יעל שאלתיאלי, מנכ"לית המכללה צאלה יפה , עבדכם הנאמן ופרופ' ציפי ליבמן נשיאת המכללה.