ציונות בלי ציניות - הביקור שלי באוקראינה 

ד"ר אלי טייכר | 30.7.2019  

אני כותב כאן לא מעט על כך שיש לי מזל שהעבודה שלי מזמנת לי חוויות מרתקות ותחושה של משמעות לעשייתי - וגם לחיי. רציתי לספר הפעם על חוויה נוספת ומרגשת, שהצליחה להמיס את הציניות שלי, דווקא באחד האזורים היותר קרים של אירופה: סיור שערכתי לאחרונה באוקריאנה, בערים לבוב, קייב ואודסה.

הביקור היה ביקור עבודה במסגרת תפקידי כמבקר פנים של חברת "אופק ישראל", שהיא חברה לעידוד עליה לארץ מכל העולם, בבעלות המוסדות הלאומיים ובשיתוף הדוק עם קרן היסוד ומשרד העליה והקליטה.

הצטרפתי ליגאל שאלתיאל, מנהל אגף פרויקטים ושותפויות, שדאג להסביר לי מה קורה, להפנות את תשומת לבי לנושאים שונים והיה פרטנר נהדר גם ברגעים שמחוץ למחויבות הרשמית.

הנה 3 מקומות בביקור, 3 תחנות לעידוד עליה.

לבוב: דמעות ביריד 

בלבוב התקיים יריד עלייה שמסגרתו התאפשר לעולים להיפגש עם נציגי רשויות מקומיות שהציגו את עירם ואפשרויות הקליטה בהן, נציגי גופים ציבוריים כמו משרד העבודה, משרד הבריאות וגופים ציבוריים נוספים. במשלחת שהגיעה מהארץ במיוחד ליריד, היו גם מעסיקים פוטנציאלים שהציגו את האפשרויות ואת תנאי הסף לעבודה במסגרתן. תוכננו להגיע כ-700 מבקרים והגיעו למעלה מ-1000. נתון מרשים המצביע על הצימאון לדעת ועל הפוטנציאל הרב הקיים בערי הפריפרייה של המדינות השונות. לצד דוכני הנציגים, התקיימו הרצאות ארוכות יותר בנושאים הקשורים לעלייה לישראל ולקליטה המיטבית בה.

אני, שפחות עוסק בחקר שורשי משפחתי (משאיר את הבמה כולה לאשתי לעסוק בתחום), חיפשתי נואשות את הקבוצה שהגיעה מעיר הולדה של אימי ז"ל, העיר רובנה. 4 שעות באוטובוס נסעו המתעניינים מעיר זו כדי להגיע ליריד לבוב. הצטיידתי כהלכה (כאמור מהידע הנרחב שבידי אשתי) בשמות ותארים של משפחתה הקרובה והרחוקה של אימי שחלקם הלא קטן נספו בשואה, חיפשתי ומצאתי את ראשת הקבוצה ובעזרתה זיהיתי את תושבי העיר שהגיעו ליריד. עברתי מאחד לשני מנסה לדלות שמץ מידע על משפחתי -ולצערי העליתי חרס בידי.

רגע מרגש עד דמעות נרשם כאשר עמדנו כל המשלחת מהארץ על הבמה ושרנו את "התקווה". מולנו באולם עמדו מאות ממשתתפי היריד בדום מתוח, חלקם מניחים את ידם על החוזה ועיניהם נוצצות. מעטים מתוכם ידעו את מילות ההמנון ושפתיהם נעו בדממה יחד אתנו, רובם לא ידעו את המילים אך הבינו את המשמעות והמבט על פניהם ריגש אותי עד כדי כך שקולי השקט נשנק.

עם מיכאל, נציג עיריית כרמיאל ליריד

ביריד בלבוב 

קייב: להגיע אל הארץ המובטחת

קייב היא עיר המחוז ששם יושבת נציגות הסוכנות שתכננה וביצעה את היריד בלבוב. שם פגשתי את כל צוות הנציגות. פגשנו קבוצת עובדים מקומיים מסורים, מקצועניים וחדורי ציונות טהורה. כן, ציונות היא לא מילה גסה בקייב ומקבלת שם את הביטוי הממשי ביותר בסיוע לעולים לממש אותה בעלייה לארץ. בראש הנציגות עומד רון, מנהל כריזמטי שמשפחתו בארץ והוא נודד בין קייב ומעלה אדומים ששם מתגוררת משפחתו. השילוב של מנהל מוכשר עם תחושת שליחות עמוקה, הביאו את הנציגות למקצועיות שתוביל בהמשך לעליה של עולים רבים לארץ.

בקייב נפגשנו עם קבוצת עולים שלומדת עברית באולפן במסגרת תוכנית אינטנסיבית. שאלנו אותם מי הם ומדוע הם לומדים עברית. מיעוטם השיבו בעברית רצוצה אך מובנת, אחרים חששו להיכשל בלשונם והשיבו ברוסית שתורגמה עבורנו. פגשנו שם קבוצה מגוונת של עולים לעתיד: מרופא צעיר שכבר יודע שיגיע לרמב"ם ועד אחיות, מנהלי חשבונות ואנשי אדמיניסטרציה. כולם מקווים לעלות בקרוב ולמצוא עבודה, בית וחינוך ראויים להם - ובעיקר לילדיהם. הם מודעים לקשיים הצפויים אך נחושים להתמודד אתם ולהצליח להקלט בארץ. המושג "הארץ המובטחת" לא היה מוחשי לי מעולם כמו בשיחה הזו.

אולפן ללימוד עברית בקייב 

אודיסה: הילדים של נעל"ה

אין מקום מתאים יותר לסכם סיור הקשור לעלייה מאשר באודיסה. לא לחינם גאים היהודים שהגיעו מאודיסה בעירם. הם רואים בה את ערש הציונות ולא בכדי. ראינו את ביתם של ביאליק, ז'בוטינסקי, טרומפלדור, דיזינגוף ושלום עליכם. עברנו לאיטנו בין הרחובות הקטנים וחשנו באוויר במשהו מיוחד. לא מפתיע שבפגישה עם הורים השולחים את ילדיהם לפניהם לארץ (נעל"ה), שמענו אמירות מאד ברורות ונחרצות: "עתיד ילדינו מובטח רק במדינת ישראל", ו"רק כך ניתן להם סיכוי לפרוח ולמצות את יכולותיהם". כך גם שמענו מהלומדים באולפן ומאחרים עמם נפגשנו.נפגשנו גם עם הקונסולית של "נתיב", שהיא הגורם המאשר את הזכאות לעלות לפי חוק השבות. שם נחשפנו למאמץ להקל ככל האפשר על המבקשים - אך מבלי לפרוץ את החוק.

3 מקומות, אינספור מחשבות ותחושות.

ציונות ועליה נתפסות כמילים "גדולות", אבל בביקור הזה הן הצליחו לקבל פנים ממשיות של נשים וגברים הרואים את עתידם כאן, בישראל. בזכותם, הצלחתי להשיל את מעטה הציניות שלי ולחוש גאווה על היותי ציוני, ושותף במעשה הגדול של עידוד עליה לארץ.

ומי יודע? אולי אזכה גם לפגוש בהם כאן בארץ ממש בקרוב.